<h1>הפרדס לרש"י סדר פרשיות</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ולהתחמם כנגד נר שכתבתם, מפני בני אדם שנהגו איסור יש בו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. אלא דבר זה אין אומרים כך באחינו ישראל. כי הא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אין אתה רשאי להתירן בפניהם. אמר רב חסדא בכותאי. ומקשינן ובכולי עלמא לא אמרינן. ומותבינן מעשה דכביל, ומע[ש]ה דבורי, ומעשה דעכו, ומפרקינן בני מדינה נמי כיון דלא שכיחי רבנן קמייהו ככותיים דמו. אבל אחינו ישראל בעלי תורה וחכמה לא אמרינן הכי. ועוד דאמרינן בכותאי משום דמדמי מילתא למילתא, אבל באחינו לא אמרינן הכי. והכי איפסיקא במתני[תן].
<h2>דף פז:</h2>
שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול, ואינם יודעים על מה קורים אותו שבת הגדול [יותר] משאר שבתות השנה. [אלא] לפי ש[ב]ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, דהכי אמרינן בסדר עולם ומקחו של פסח בעשור לחודש ובשבת שלפני הפסח, פחדו ישראל ואמרו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואמר להם הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] עתה תראו הפלא אשר אעשה [לכם, הלכו ולקחו איש את פסחיהם], ציוה להיות [להם ל]משמרת עד ארבעה עשר [יום לחדש]. והכבשים היו צועקים לפעמים, וישמעו מצרים ויכעסו, והיו מ[י]עיהם נחתכים והיו נידונים ביגונות לבם, ולא הזיקו לישראל מאומה, כי כולם נפלו בחולי רע ומר מפני הכעס. ועל שנעשו בו ניסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, לפיכך נקרא שבת הגדול של הפסח וכן נהגו לקרות שבת הגדול, [שבת שלפני הפסח], מפי רבי נ"ע. וכן דרש קצין אח(ר)[ד] רבינו יצחק מארץ הגר, טעם אחר לפי שמאחרים העם בשבת שלפני הפסח בבית הכנסת עד [אחרי חצות סמוך למנחה עד] שדורשים שם הילכות ביעור חמץ [והלכות שמירות המצות, הלכות מלאכת יום טוב, הלכות חולו של מועד, הלכות עשיית ליל ערב פסח ועוד כדי] לספר נפלאות גבורות אלהינו איך באו אבותינו במצרים, איך הוציאם כתועפות ראם לו, [ו]קרע לנו את הים [ו]לספר ולדרוש בקהל [את] כל אשר עשה, [ו]מושך הרבה, והעם אינם נפטרין לבתיהם עד [שישמעו] שיגמור [את] הכל, שאם לא ישמעו [עכשיו], מתי ישמעו, הרי פסח יבוא בשבוע זו של אחר זו השבת, שמא עד עתה לא (י)שמעו, אי נמי שמעו ועכשיו הוא העיקר לחזור (ולהשכילם) [ולהזכירם], ומפני משך זה נראה בעיניהם היום גדול וארוך יותר מדאי מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זו [שבת ה]גדול. כיוצא בדבר אתה אומר צום הגדול צומא רבא, לפי שכל היום הם [עומדין] בב[ית] הכ[נסת] להתפלל, נראה כי היום ארוך וגדול, ועל כן קראו שמו גדול ורבא. [ו]מנהג בני אדם [כ]שאינם הולכים לכאן ולכאן כל היום אלא יושבין במקום א[חד] ואין להם מה לעשות מנהג לומר כמה זה יום גדול.
